אחרי הבר בקצה של ה-CIM קבלנו את התנועה הצדית שלרוב הוא יוצר, אך כאמור תמונת המצב אינה בקורה במפה היומית (עם כי הפרטים כן), אלה בפער בין התמונה במפה השבועית לבין המפה בתמונה החודשית.
בדקתי את ממוצע התנודתיות החודשי (ATR) והוא עומד כרגע על חצי מהממוצע שלו וזאת אחרי שהבר הקטן האחרון מוריד מאוד את הממוצע.
לא תמיד התמונה נקייה וברורה, הנטייה שלי האסטרטגית תמיד אמורה להיות לטובת המשתמע מהמפה הגדולה – במקרה שלנו פוטנציאל הרחבה מעלה, הדובים נעלמו ועד שלא יחזרו זאת צריכה להיות התודעה.
ברשותכם ארצה לצטט מתוך האתר של the marker את דבריו של המיליארדר הנודע וילבור רוס לערוץ CNBC שאולי משקף את הקושי ואת המיוחדות של התקופה הנוכחית “אני חושב שהשווקים חיים על זמן שאול מכיוון שלמשקיעים אין חלופות”… “כולם מפחדים למוות מאג”ח ארוכות הטווח מכיוון שאנחנו יודעים שהריביות צפויות לעלות, האג”ח קצרות טווח לא מניבות לך תשואה כלשהי, הסחורות לא הולכות לשום מקום חוץ מלרדת, אז איפה עוד אפשר לשים את הכסף אלא אם כן אתה רוצה לקנות פסל של ג’קומטי ב-100 מיליון דולר”
זה ודאי נכון כל מה שהוא כותב ומזכיר, אבל פה חוזר העניין של תפיסת החיים שלנו של “כל עוד…” והכל עוד הנוכחי יכול להמשך הרבה זמן וכאן ארצה לחבר זאת עם פוסט שהעלה יוסי שציטט את דבריו של המראיין וכותב הספרים של “אשפי השוק”
“A mistake made be many traders is that they become so involved in trying to catch the minor market swings that they miss the major price moves.” Jack D.Schwager
אחת הטעויות הנפוצות בעולם המסחר היא להפעיל את ההיגיון שלנו (של אחרים) על השוק ואז להלביש את המציאות העולה מתוך כך על ההתנהלות בשווקים, הפתרון הוא לאמץ את הכלל של כל עוד ולבקש מהשוק לפחות שני הוכחות תמיד לכך שתאוריה שבנינו נכונה.
כללי הרמוניה אומרים לסוחרים היום. כל עוד החודשי בתנועה עולה, השבועי בתנועה עולה נחפש לונגים במפה היומית אולם השבועי נמצא בסטייה וכל עוד כך נפעל לפי הכלל “יש ספק אין ספק” ונמתין.
חזרתי מהמזרח הרחוק, איך שהגעתי והזמנתי מונית הביתה, שאלתי את הסדרן כמה עולה הנסיעה פתח מחירון ואמר לי, אני עולה למונית מלא שמחה הן על המסע הנפלא שהיה לי והן על החזרה הביתה, הנסיעה מתחילה לאחר דקה שואל הנהג “כמה תשלם לי”, אני עונה לו “כמה תרצה”, אומר לי “כמה תרצה”, עניתי לו “או קי אשלם לך מחיר מחירון כפי שהציג הסדרן”, אז החלו החפירות, “זה לא משתלם…. והתחיל להשחיר לי את כל החיים, יש פקקים, יש עוד עלויות, אני מחכה כבר שעתיים לנסיעה (למרות שהובלתי אותו בדרך שלא הכיר פנויה לחלוטין) בשלב מסוים ממש התעצבנתי וכעסתי, אמרתי לו “תגיד לי גנבתי אותך, רמתי אותך, הכרחתי אותך להסיע אותי…. מה אתה משחיר לי את כל היום, תוריד אותי כאן לא רוצה לנסוע עמך” (כלל שעשיתי כל מי שעושה לי אנרגיה לא טובה להתרחק ממנו) “טוב טוב מה אתה נלחץ?!, תשלם כמה שאתה רוצה הכל בסדר, צוחקים”. חזרתי אחריו כלא מאמין “צוחקים”
אתם מבינים גם נותנים לאדם פרנסה שהוא תמחר וגם אתה אמור לצאת בתחושה לא טובה, זאת הייתה קבלת הפנים שלי חזרה ואז נזכרתי בפתגם סיני לפני שירדתי לביתי ואמרתי לו הסינים אומרים “עדיף להדליק נר מאשר לקלל את החשכה”.
אז נמשיך להדליק נרות ולהאיר את החשכה – יום מזהיר
