מותה  של אגדה

פעם הכל היה אנלוגי, המגבר הכי טוב (עד היום לדעתי) היה מגבר העושה שימוש בשפופרות (עד להמצאת הטרנזיסטור) וחלום (לא ממוש) על רמקולים מסוג Shape audio נשאר חלום (החילזון הישראלי עושה עבודה לא רעה בינתיים) הזמנים בעבר בהם שמתי את הדגש על קסטות כרום ומטל בכדי לא לפספס את רמת הצרידות של הזמר, כאילו אני מפתח חברת סטאראפ שעניינה הבחנת מצב הגרון דרך הסאונד בבית… לא יהיו כל כך מובנים למי שקונה רמקול נייד מוטען דרך מטען ה-USB כשהוא מלווה את יומו מכיוון אחד.

לך תסביר שצליל יכול לעטוף אותך באמת לעומת חווית דמה של סאורנד היוצא מרמקול אחד נייד העומד מולך, לך תסביר שאוזן אומנם לא שומעת מעל תדר מסויים אבל קיצוף התדרים פוגע באיכות של גבול השמע ויש לי עוד כ״כ הרבה דברים לכתוב שאינני יודע כיצד לכתוב או לבטא, אבל זהו נסיון קטן בתוך בוקר של עצבות.

עולם הדיגיטל הלך והתפתח כל עניינו מה ניתן לקצץ – בוא נוריד over זה מיותר התוצאה היא געגוע, געגוע לסאונד, לספרי שמנקה את התקליט לאחראי הפינישיים כרית הספוג עטופה בבדק הקטיפה, שכל תפקידה היה גם לנקות וגם ללטף את הזמר, בעידן של mp3 שעניינו קיצוץ המיותר (יחד עם הלא מיותר) – מותה של אריתה הוא תזכורת, הוא תזכורת לכל כך הרבה דברים שהיו לי (או לא היו לי וחלמתי ואינם).

היופי והאיכות היו שולטים, בעיקר באהבה, באהבה לכל חלק, למילה איכות, לצליל, הכל עטוף בפשטות, התחכום היה בפשטות, ביכולת לרגש לא בעזרת כימיקלים שאתה מכניס לגוף בעיקר בעזרת כימיקלים שמשהו גורם לגוף להפריש, פעם הייתי הולך למסיבה עם ערימה של תקליטים שהייתי עורב להם בכדי להחזירם הביתה, היום כל המסיבה נמצאת בתוך מחזיק מפתחות.

אתמול נפטרה אגדה אריתה פרנקלין, שם רמקול דיגיטלי לא מצליח להסביר את מה ששמעתי פעם עם ציוד שהזכרתי בפתיח (מי יחכה היום למגבר שיתחמם בכדי לשמוע לרגע 4 דקות של שיר), בשנה שנולדתי היא הוציאה שיר שנכנס עמוק לגן-עדן של השירים הרבה לפני שהיא הגיע אליו אתמול (Today I sing The Blues) חפש לרגע פינה שקטה רמקול סביר ותלחץ על Play ותבין למי התכוונתי בכל.

פעם לכל ולקול היה חשיבות, אני מקשיב לשיר שלה  (I Say A Little Prayer) כמה פשוטות וכמה עומק ואיזה דרך לומר למשהו שאוהבים אותו בכל רגע בכל מקום, ״תפילה קטנה״ בכל מקום שהוא הולך ולכל מקום שילך.

פעם אמרו לי שפירוש העניין שאומרים ״המקום ינחם אתכם״ עניינו המקום שמשהו משאיר בלכתו, היא הנחמה שלנו. – זה כ״כ נכון, משהו יכול ללכת אבל המורשת שהוא משאיר נשארת תמיד, לפעמים המקום מנחם, לפעמים הוא לא מנחם

מצב השוק

השוק עלה אתמול.

שבת שלום מבורכת ומזהירה
זהר